החלטה בתיק ע"א 7986-09-11

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ') בת"א 1122/07 מיום 19.5.11.

כללי

1.    המערער הגיש תביעה בסכום של 286,220 ש"ח, בגין הלוואה בסך    58,000 $ שהעמיד לנתבעים 1 ו- 3 (חיים אפריאט וראפ הרכבת קונסטרוקציות) לצורך רכישת מכונה לעיבוד פח וציוד עזר נלווה מתוצרת גרמניה (להלן: המכונה). כמו כן, נתבעה חברת ראפ חיפוי מבנים (הנתבעת 4), שהיתה בבעלות רינת אפריאט (הנתבעת 2, אשת חיים אפריאט), אליה העביר אפריאט את המכונה, בניגוד, כך נטען, להסכם עם המערער. בנוסף, נתבע המשיב שטען אף הוא לזכויות במכונה, ונתבעים 6-19, אחיו של חיים אפריאט, שלטענת המערער, נהנו בדרכים שונות מכספי ההלוואה שנתן לאפריאט.

2.    לטענת המערערהוא והמשיב מימנו בחלקים שוויםאת עלות המכונה בהלוואות שנתנו לאפריאט. מנגד, אפריאט טען כי המערער הלווה לו את הכספים על רקע אישי ולא למטרת רכישת המכונה. עוד טען אפריאט כי הסכם ההלוואה בינו לבין המערער מזויף והוא חתם "בלנקו" על שני גיליונות נייר שהיו ריקים כמעט לחלוטין.רק לאחר שחתם,הוסיפו המערער ובא כוחו את מלל החוזה. בהמשך, המכונה הועברה למשיב מכוח הסכם נוסף שנחתם בין המשיב לאפריאט, לאחר שהלה לא עמד בהחזר תשלומי ההלוואה מהמשיב, במסגרתונקבע כי העברת המכונה תיעשה כנגד מחיקת חובו של אפריאט למשיב.

3.    בית משפט קמא קיבל את התביעה נגד נתבעים 1-4 (הזוג אפריאט, ראפ הרכבת קונסטרוקציות וראפ חיפוי מבנים בע"מ), לאחר שנתבעים אלה לא הגישו סיכומים מטעמם ונתבעת 2 אף לא התייצבה לדיון. עוד נקבע כי ההתקשרויות בין אפריאט לבין כל אחד מהמלווים (המערער והמשיב) היתה התקשרות חוזית בהלוואה כספית בלבד. לעומת זאת, ההתקשרות הנוספת,בין אפריאט למשיב, העבירה את הבעלות במכונה, בעקבות אי עמידה בהחזר ההלוואה. הערעור נוגע אך באשר נקבע בין המערער לבין המשיב.

פסק דינו של בית משפט קמא

ההסכם הראשון

4.    ההסכם בין המערער לבין אפריאט והנתבעת 3 נחתם ביום 17.1.05. על פי ההסכם, הלווה המערער לאפריאט סכום כסף בש"ח השווה ל- 58,840 $. אפריאט נדרש להחזיר לתובע סכום של 4,000 ש"ח מדי חודש וכן לשלם לו מחצית מהרווח הנוצר מפעילות המכונה. בית משפט קמא פירש את ההסכם     כהסכם הלוואה שניתנה למטרת רכישת מכונה. ההסכם כלל מספר תניות המתייחסות להגבלות על העברת המכונה: חובה לבטח את המכונה, איסור להעבירה לחו"ל, זכות עיקול למערער על המכונה וערבות אישית של אפריאט לחובות הנתבעת 3. אולם,לא נכללו סנקציה או אמצעי המבטיח את זכויות המערער במכונה עצמה במקרה של אי קיום ההסכם או הימנעות אפריאט מהחזר הלוואה.

דהיינו, נקבע כי ההסכם הראשון הוא למעשה הסדר כספי בין הצדדים, שאינו מקים למערער זכות בעלות או זכות אחרת כלשהי במכונה.

5.    למעלה מהצורך, קבע בית משפט קמא כי אין בפניו ראיות המאפשרות לקבוע מתי, באילו נסיבות ולאילו מטרות בדיוק נערך ההסכם. אמנם, טענת אפריאט לפיה ההסכם הראשון זויף, נדחתה, אך יחד עם זאת, נקבע כי מתעורר חשד שההסכם לא נערך על ידי הצדדים עובר לעסקת ההלוואה, אלא אולי אף לאחריה, וכי הם לא פעלו לפיו, באשר ההסכם אינו ניתן למעשה ליישום: הסדרת תשלומי החזר ההלוואה כללית ולוקה בחסר, ובכלל זה התשלום החודשי של הרווחים מהפעלת המכונה. דהיינו, ישנם נושאים מהותיים ביחסי הצדדים שלא הוסדרו כדבעי. כמו כן, בניגוד להסכם, המערער לא ביטח את המכונה, על אף היותו סוכן ביטוח במקצועו ובעיסוקו, הוא נמנע מרישום משכון או שיעבוד כלשהו על המכונה, והסתפק בקביעת זכות לעקלה אם יופר החוזה הפרה יסודית. כמו כן, נקבע כי ההסכם מנוסח בלשון כללית מדי ולא ברורה,ובכלל זה,המטבע הדולרי שנקבע בין הצדדים אינו תואם את מטבע האירו בו בוצע התשלום עבור רכישת המכונה.

מכאן,קבע בית משפט קמא כי הצדדים לא פעלו לפי ההסכם, ובפועל אפריאט השתמש בהלוואה או בחלקה למטרות אחרות, כגון רכישת חלק ממשק המשפחה מאחיו (הנתבעים 6-19), מאחרשהיה בקשיים כלכליים באותה תקופה. הוסף כיהמערער ואפריאט היו מיודדים ושררו ביניהם יחסים קרובים, ועל כן האפשרות שהמערער ילווה לאפריאט לצרכים אחרים, ולא רק למטרה עסקית של רכישת מכונה, היא אפשרות סבירה.

ההסכם השני

6.    עוד נקבע,כי ההתקשרות בין אפריאט לבין המשיב בנוגע לרכישת המכונה,הייתה שונה: ההלוואה המקורית ביניהם ניתנה ללא הסכם בכתב, והתבצעה בדרך של מימון ישיר, במסגרתו העביר המשיב מחצית מסכום רכישת המכונה, בהעברה בנקאית מיום 7.4.05,ישירות לחברה בגרמניה שסיפקה את המכונה. הבנק שהעמיד את ההלוואה לטובת העברה זו רשם שיעבוד על המכונה. בשלב זה לא רכש המשיב ולא טען לזכויות בעלות במכונה עצמה. הבעלות במכונה עברה למשיב בשנת 2006 בהסכם מיום 28.3.06 בין המשיב לבין הנתבעת 3, שהייתה בשליטתו של אפריאט, לאחר שהיא לא עמדה בהחזר התשלומים של ההלוואה מיום 7.4.05. בהסכם זה נקבע כי לצורך סילוק החוב יועבר הציוד לעיבוד פח (ובכלל זה המכונה) למשיב. צוין כי ביום 27.12.06 הוסף על גבי ההסכם אישור של חתימת הנתבעת 3 באמצעות אפריאט כמורשה חתימה. פער הזמנים לא הוסבר לבית משפט קמא, אך נקבע כי הוא חסר משמעות. עוד נקבע כי המשיב רכש את המכונה בתום לב ובתמורה, והבטיח את זכויותיו במכונה, שכן השעבוד היחיד הרובץ על המכונה הוא שעבוד הרשום ברשם המשכונות לטובת הבנק בגין ההלוואה שנטל המשיב בעצמו לצורך רכישת המכונה. לפיכך, נדחתה התביעה נגד המשיב.

הערעור

7.    המערער טוען כי בית משפט קמא פירש לא נכונה את ההסכם הראשון, הסכם ההלוואה בינו לבין אפריאט. נטען כי ההלוואה ניתנה ממנו לאפריאט במטרה וכתנאי לרכישת המכונה ולא למטרה אחרת. בהסכם ישנם אלמנטים קנייניים והוא אינו לוקה בחסר, ובכלל זה שגה בית משפט קמא משהתעלם מבקשת המערער למתן חשבונות. עוד נטען כי העובדה שלא נרשם שעבוד אינה נותנת עדיפות למשיב, שכן השעבוד הרשום הוא בגין ההלוואה בגובה מחצית המכונה, בעוד שהמחצית האחרת מומנה בהלוואת המערער. גם בהנחה שאפריאט השתמש בהלוואה לצרכים אחרים, אין הדבר גורע מזכותו של המערער במכונה, ובכלל זה קמה למערער עילת תביעה כנגד המשיב. כמו כן, טוען המערער כי ההסכם השני, בין אפריאט למשיב, הוא הסכם פיקטיבי ואינו אלא שיקוף של חוב ההלוואה בנק, כלומר הוא מתייחס לכספים שכבר ניתנו עבור מחצית אחת של המכונה, ואינו מתייחס לכספים נוספים.

לשיטת המערער, בית משפט קמא גם שגה בקובעו כי המכונה עברה לידי המשיב, שכן הבעלות במכונה,נכון ליום 28.3.06, המועד בו נחתם ההסכם השני (בין המשיב לנתבעת 3), כלל לא הייתה בידי הנתבעת 3. בהקשר זה, הפער בין מועד ההסכם בחודש מרץ 2006 למועד אישור ההסכם ע"י הנתבעת 3 בחודש דצמבר באותה שנה, הוא מהותי. הנתבעת 3 חדלה להתקיים ביום בו הוקמה הנתבעת 4, כלומר ביום 11.5.05, ולפיכך ההסכם בין המשיב לנתבעת 3 הוא חסר משמעות, ולמעשה הציוד והמכונה לא היו בבעלותה בשלב זה, אלא בבעלות חברה אחרת במשך 10 החודשים שקדמו לאותו הסכם. מכאן שטענת המשיב לבעלות במכונה כבר ביום 28.3.06 הנה חסרת בסיס.

 8.    דין הערעור להידחות.בסעיף 28 לכתב התביעה עתר המערער למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי לו ולמשיב בעלות משותפת במכונה (כפוף להוכחת העברת הכספים). עתירה זו נסמכת על הטענה המרכזית העומדת ביסודטענות המערער, לפיה החוזה מיום 17/1/05הקנה לו זכויות קנייניות במכונה, ולמעשה הנו שותף בבעלות על המכונה. טענה זו בדין נדחתה על-ידי בית משפט קמא. אמנם, מצוין בהסכם כי סכום ההלוואה ניתן למטרת רכישת המכונה, כי יועבר דיווח חודשי על פעילות המכונה והרווח שנוצר ממנה, נאסר על העברת המכונה לחו"ל ובאו הוראות דומות, אלא שההסכם אינו מקים למערער זכויות קנייניותבמכונה עצמה. הוראות ההסכם נועדו להגן על ההלוואה שהעניק המערער והרווח הצפוי לו בגין כך,ולא מעבר לכך. המערער מבקש לקרוא לתוך ההסכם הוראות או משמעויות שאינן מצוינות בו. מדובר בהסכם הלוואה,שנועדה לרכישת מוצר מסוים על-ידי הלווה,תוך התייחסות לזכויות שקמו למלווה עקב מתן הלוואתו, שעיקרן שמירת היכולת לקבל את השקעתו והרווחים הצפויים לו (ר' סעיפים 4.1 ו -4.2 להסכם). מנגד, אין מדובר במלווה ההופך לשותף ולבעלים של זכויות קנייניות במושא ההלוואה.

יישום מסקנה זו שומט את הבסיס ליתר טענות המערער, שכן, משנדחתה טענתו בדבר זכויות בעלות במכונה, אין המערער ניצב על מעמד משפטי המאפשר לו לטעון באשר לפעולות משפטיות כאלה ואחרות שנעשו במכונה או בנוגע אליה שעה שאינו צד להן, ושעה שהוא 'זר' למכונה מבחינה קניינית.

       לפיכך, הערעור נדחה.